<h1>סמ"ג לאוין סימן ס"ה</h1>
<h2>דף יב.</h2>
תולדה דרבנן תנן בפרק חבית שנשברה (שבת קמ"ו ב') מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש, ובפרק משילין (ביצה ל"ה ב') מוכיח שפירוש מי שנשרו לשון נשירה ונפילה (שבת שם תד"ה מי), הגיע לחצר החיצונה שוטחם בחמה אבל לא כנגד העם, ותני עלה רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין לשוטחן בחמה אפילו שלא כנגד העם, סברי לה כרב דאמר כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור (ע"פ יראים דף קל"ה ב' ע"ש), והלכה כרב דסתמא תלמודא הכי אית ליה במסכת עבודה זרה (י"ב א') גבי מעות שנפלו לפני ע"ז לא ישחה ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נראה מותר, ומדקדק שם מאי אינו נראה אילימא דלא מיתחזי [כלל] לעלמא והאמר רב כל דבר שאסרו חכמים וכו' וכן פסק רב אלפס (שם בשבת דף ס"ב). ואמרינן בפרק תולין (שבת קמ"א א') טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ולא מבחוץ ומותר לגורדו בצפורן (ע"פ רמב"ם שבת פכ"ב הל' י"ז). עוד אמרינן התם טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקורה וכו'. בפרק חבית (שבת קמ"ז א') אמרינן עוד המנער טליתו בשבת חייב חטאת ואוקמא בחדתי ואוכמי דקפיד עלייהו דהוי כמלבן (ע"פ יראים שם קל"ו ב' ע"ש), פירש רבינו שלמה יצחקי (שם ד"ה המנער) ורבינו חננאל (שם ד"ה אמר) מפני האבק, ורבינו יצחק קבל מרבינו יעקב שמנערו מפני מים או גשמים שנפלו על טליתו שבעניין זה מדברת משנתינו ודומה יותר תיקון מנעירה לצורך אבק. ובפרק דם חטאת (זבחים צ"ד ב') אמרינן שכשוך מותר במנעל כיבוס אסור, ותנן בשבת פרק נוטל (שבת קמ"ב ב') כר שיש עליה לשלשת [לכלוכית] יקנחנה בסמרטוט ואם הוא של עור נותן עליו מים עד שתכלה.
<h2>דף יד:</h2>
(תניא) [תנן] במסכת ע"ז (י"ד ב') אין מוכרין לגוים בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורין, ומפרש שם (ט"ו א') הטעם גזירה שמא ישאילם או ישכירם לגוי ועובר משום למען ינוח שורך וחמורך (שמות כ"ג י"ב) ששכירות אינו קונה, עוד מפרש טעם אחר משום נסיוני, שפעמים דסמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא מוכר[ו] ואומר ישראל לגוי לנסותה ושומעת קול בעלה ישראל והולכת מחמתו ועובר משום מחמר אחר בהמתו בשבת, דאסור משום לא תעשה כל מלאכה אתה וגומר (שמות כ' י') כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ג ב'), אבל לא רצה לומר הטעם משום למען ינוח דשמא משום גזירת איסור בהמתו שאינו תלוי בגופו לא היו (אסורין) [אוסרין] למכור לגוי (עי' ע"ז ט"ו א' תד"ה ושמעה), רבא שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא, פירוש על ידי סרסור, אי משום נסיוני לא ידעה לקליה, ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידיה היא לא מושיל ולא מוגר ועוד שלא יתגלה מום הבהמה [נ"א בבהמה], רב הונא (שם) זבין ההיא פרה לגוי אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עביד מר הכי אמר ליה אימור לשחיטה זבין, ומתניתין דקתני אין מוכרין [בהמה גסה] מדברת [בטמאה אי נמי] שפיר(ו)ש לו הגוי למלאכה אני צריך לה, ובהמה טמאה אפילו בסתמא אסיר דהא לאו לאכילה קיימא, כך פירש רש"י (שם ד"ה אימור), ורבינו שמואל ורבינו יעקב (שם תד"ה אימור) מחלקין עוד בעניין אחר אבל אינן סותרין פירוש רבינו שלמה. וצריך למצוא היתר למנהגינו שאנו מוכרין להם הכל, דאע"ג דפסיק תלמודא (ט"ז א') כרבי יהודה בן בתירא שמתיר בסוס זהו מטעם שעושין בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, שבימי חכמים היו מייחדים הסוסים לרכיבה ולעופות, אבל עכשיו רגילין לחרוש בהן ולמשוך בקרון, ויש לפרש שעתה אין אנו בקיאין כל כך בקול ואין לחוש לנסיוני דשמעה לקליה כמה שאנו מתירין על ידי ספסר מפני שאין מכרת קולו, ומשום שאלה ושכירות נמי ליכא למיחש שהרי אין אנו רגילין להשאיל עכשיו לגוי ולא לקנות בהמה כדי להשכיר לאחרים כך פיר(ו)ש רבינו יעקב, ורבינו יצחק מפרש שבימי חכמים היו הרבה יהודים ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל עכשיו שאין אנו כ"א מעט במקום אחד איכא הפסד אם לא היינו מוכרין לגוים ומהאי טעמא שרי התם (ט"ו ב') למכור להם חטים ושעורים משום פסידא, אמנם מזה הטעם אין אנו מתירין למכור להם בהמות אלא כשישנן בידו כבר אבל אסור [לקנותם] לכתחלה כדי למ[ו]כרם לגוים (ע"פ סה"ת סי' קמ"א).
<h2>דף כא:</h2>
ישראל שיש לו שוורים ומשכירן לגוי לחרוש בהן עד אחר זמן וחורש בהן בשבת, בימי ר' שלמה [זכר צדיק לברכה] שאלו דבר ויש שהיו מתירין אם הגוי קיבל עליו אחריות מיתה וגניבה (עליו) וגם יוקרא וזולא דהשתא הוי כמו צאן ברזל לישראל, ויש שאוסרין בכל ענין דאין הגוי יכול למוכרה ונקראת בהמתו של ישראל בכל מקום שהיא וישראל מצוה על שביתתה (סימני סה"ת סי' קמ"ח).
תנן (שבת י"ז ב') בית שמאי אומר אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש. גרסינן בירושלמי דשבת (פ"א ה"ח) ועבודה זרה (פ"א ה"א) תניא אומני[ן] גוים שהיו עושים עם ישראל, בתוך ביתו אסור בתוך ביתו של גוי מותר א(ו)מר ר' שמעון בן אלעזר בד"א בקיבולת אבל בשכיר יום אסור, בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר אסור ובעיר אחרת בין כך ובין כך מותר, מה בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר [לקרקע] בין בשכיר יום בין בקיבולת, אמר ר' אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת, רבי שמעון בן ביסנא בשם רבי אומר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר בשבת ואבל וע"ז ע"כ לשון הירושלמי, ואף על גב דאין הלכה כרבי שמעון בן (רבי) אלעזר גבי מחובר של שדה אלא כרבן שמעון בן גמליאל (ע"ז כ"א ב') וכסתם מתניתין פרק קמא דע"ז (כ"א א') דשרי להשכיר שדהו לגוי למחצה לשליש ולרביע וחורש וזורע בשבת משום דגוי בשלו הוא טורח ואריסותיה קעביד, דלא אסרה סתם מתניתין אלא דווקא מרחץ להשכיר לגוי מפני שנקראת על שמו אבל שדה לגוי שרי, אין דומה מחובר של שדה למחובר של בית דדווקא שדה שרגילות לקבלו באריסות למחצה לשליש ולרביע ושייך לומר גוי אריסותיה קעביד אבל בית רגילות להשכיר פועלים שכירי יום ולא יאמרו (הרואה) [הרואים] גוי קבלנותיה קעביד, מכאן פסק רבינו יצחק ברבי שמואל (ע"ז כ"א ב' תד"ה אריסא ובשבת י"ז ב' תד"ה אין) שאסור לעשות כל קבולת במחובר בתוך התחום כדמוכח בתוספתא דפרק קמא דעבודה זרה (ה"ב) ובירושלמי (שם) ולא מיבעיא הבניין עצמו דאסורה אלא אפילו לתקן האבנים נמי אסור אפילו רחוק מן החומה ואפילו בביתו של גוי כיון דצורך מחובר הוא, דבמחובר כי האי גוונא פליגי ופסיק כר' שמעון בן אלעזר, דאילו לעשות הבנין אפילו רבנן מודו דאסור דהא ברשות ישראל הוא דאף תלוש לא שריא אלא בביתו של נכרי (ע"פ סה"ת סי' רכ"א—רכ"ב בשינוי סדר).
שדה של ישראל שקיבלה גוי לחרוש ולזרוע ולקצור למחצה לשליש ולרביע מותר לטרוח בו גוי בשבת, כדאמר בפרק קמא דעבודה זרה דאריס אריסותיה קעביד, ואם אין נותן לו רק מעות לטרוח אסור כדפסק בירושלמי (שבת פ"א ה"ח) כרבי שמעון בן אלעזר דאסר קיבולת במחובר לקרקע, ולמעלה (דף י"ט ג' בד"ו) הארכתי בדבר זה, ומרחץ אסור כדאמר התם דמרחץ לאריסותיה לא עבדי אינשי, אמנם תנור יכול להיות דמותר כמו שדה דרגילות הוא לשוכרו לשליש ולרביע ואינו כמו מרחץ (ע"פ סימני סה"ת קמ"ה).
<h2>דף כב.</h2>
תניא ומייתי לה בע"ז ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר [ישראל] לגוי טול חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול, ואם התנו מתחילה מותר, ואם באו לחשבון אסור, פירוש (רש"י ד"ה אם באו) ואם לא התנו מתחילה ולקח הגוי את ימי השבת מעצמו בלא ציווי של ישראל אם אמר לו ישראל כמה ימי שבתות נטלת ואטול גם אני ימי החול כנגדן אסור (סה"ת סי' קמ"ו), וכן המשפט במרחץ כדתניא בתוספתא דמסכת דמאי פרק המקבל שדה (פ"ו הי"ג) ישראל וגוי שלקחו מרחץ בשותפות לא יאמר לגוי טול חלקך בשבת ואני [אטול] חלקי בחול, והוא הדין בתנור (שם תד"ה לא), ואם התנו מתחילה קודם שקנו את השדה או המרחץ או התנור שלא יהא לישראל חלק בהם ביום השבת כ"א לגוי זה מותר (סה"ת סי' קמ"ז) ופר"ח דה"ה רחיים של גוים. ומסיק רב גביה[ה] מבי כתיל אליבא דרבא בע"ז (ורש"י ד"ה שרא) שמותר לומר לגוי עמול וזמור בשני ערלה ותיטול הפירות של אותן השנים ואני או שלוחי נטרח אחרי כן גם שלש שנים אחרות כנגדן ואני אטול את הפירות הרי זה מותר וכשר הדבר ואפילו לא התנו מתחילה (סה"ת סי' קמ"ז). הנותן מעות לגוי להתעסק בהן אף על פי שהגוי נושא ונותן בשבת חולק עמו [בשכר] בשוה וכן הורו כל הגאונים (רמב"ם שבת פ"ו הל' י"ח).
<h2>דף כח.</h2>
גרסינן בפרק אין מעמידין (ע"ז כ"ח א') אמר רב גב היד וגב הרגל ומכה שבחלל הגוף מן השפה ולפנים, כלומר בין בפיו בין במעיו בין בכבד בין בטחול הרי זה חולה שיש בו סכנה ומחללין עליו את השבת (ע"פ רמב"ם שבת פ"ב הל' ה') אמר שמואל (שם) הך פדעתא, פי' (רש"י) מכת חרב, בכל מקום שהיא מחללין עליה השבת. רב יהודה (שם) התיר לכחול עין בשבת, ואפילו לשחוק סמנין ולהביאם דרך ר"ה מותר שיש סכנה בדבר כמו שאומר דשורייני דעינא בליבא תלו, פירוש שורייני מקורות הראיה, ובאיזה חולי התירו אמר רב יהודה (שם עמ' ב') כגון רירא, עבה היוצאה מתוך העין תדיר, ודייצא, אפויינט בלעז, ודמעתא על ידי גודל הכאב, וקדחא, הוא החימום הגדול שבעין, ותחילת אוכלא, פי' מניישון, לאפוקי סוף אוכלא, פירוש סוף החולי שכבר נתרפא במקצת. ופצוחי עינא, להאיר העין זה אסור לעשות בשבת. מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר שממיתין אפי' (היה) [היו] ספק ממיתין ספק אין ממיתין עושין לו כל צרכי רפואה להצילו (רמב"ם שם הל' ו').
<h2>דף סד:</h2>
עוד אמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה ישראל וגוי שנשתתפו לקנות סחורה אחת והיה שם ע"ז ודברים אחרים לא יאמר ישראל לגוי טול אתה ע"ז ואני אטול כנגדו דברים אחרים.
